יום שבת, 31 בינואר 2009

חצוצרה בואדי

האווירה הדרמטית ביצירה
על אף שהעלילה חושפת תמונות רגילות יום-יומיות של הווי קיומי טבעי, נרקמת ביצירה אווירה דרמטית – אווירה של איום מתמיד:
א. קשיי הקיום של משפחת פליטים, שאיבדה את רכושה בעבר, והיא נאבקת למען הישרדותה בהווה.
ב. בנות המשפחה, הודא ומרי, תלושות מבחינה חברתית ותרבותית ויש בכך משום איום על עתידן. הודא נותרת ברווקותה המדאיגה את אמה ואת סבה ומרי הנוהגת במתירנות מופגנת, מושכת אש מצד העולם הערבי בעל הנורמות המוצקות והבלתי-מתפשרות בכל הנוגע למעמד האישה וצניעותה.
ג. הפועלים מן הגדה, המתגוררים בחדר על הגג (לפני בואו של אלכס) מאיימים בשכרותם על שלום הבנות בבית.
ד. בעל הבית אבו-נחלה, סרסור ומשתף פעולה עם השלטונות, מאיים לזרוק את המשפחה מביתו, אם לא תיעתר מרי להינשא לבנו זוהיר.
ה. זוהיר מאיים, תוקף ומשתמש בבריונים שלו על-מנת להשיג את מרי.
ו. קרובי המשפחה מן הכפר מאיימים לבטל את ניסיון ההשתדכות של מרי לבנם ווחיד. אם יקרה הדבר, ייחשף קלונה של מרי ההרה.
ז. הופעתו של אלכס, העולה היהודי מרוסיה, מאיימת על ערביות המשפחה. הודא העתידה לעבור אל עולמו היהודי של אהובה. גם אלכס מצדו מאוים על-ידי הזהות הלא-ברורה שלו. הוא יהודי, שעדיין לא הפך להיות ישראלי של ממש, הנאלץ לטפל בהוריו המערימים עליו קשיים ולשרוד במציאות השולחת אותו להילחם במלחמה שאין הוא מבין כלל את פשרה.

האווירה הדרמטית מעוצבת באמצעות מערכות היחסים בין שני העמים: יחסי שכנות ועבודה, יחסי קיום יום-יומיים, יחסי אהבה ויחסי מלחמה. שיאה של הדרמה ניסוב על המתח בין הרצון לממש את האהבה על רקע האיבה בין העמים. הודא המפוכחת עומדת לוותר על הילד שלה ושל אלכס המנוח מפאת חוסר עתידו של הילד בארץ ידועת המלחמות. מציאות החיים בארץ אינה מאפשרת גילויים של סובלנות לקשרים עמוקים ונושאי פרי.
שם היצירה

החצוצרה של אלכס משמשת אותו ככלי לביטוי תחושותיו ורגשותיו. הוא שאינו יודע עברית, מביע את עצמו בעזרת החצוצרה. הוא מנגן כדי להביע את געגועיו לאהובתו הרחוקה.
החצוצרה קוראת להודא לעלות אליו לגג. היא גם מקרבת את לב הסבא אליאס ואום-הודא הערבים אל אלכס היהודי. מרי מכנה אותו "אבו חצוצרה". צלילי החצוצרה, אף שהם זרים למשפחה, יש בהם כדי להסיח את דעתם מאיומיהם של אבו-נחלה ובנו זוהיר.
אלכס מתייחס אל הנגינה בחצוצרה ומשתמש בה כמטאפורה על-מנת לתאר את יחסו אל הודא. מרבית הקולות שמשמיעה החצוצרה הם קולות של ערגה, כיסופים, ולא קולות של שמחה.
החצוצרה היא סמל מיני. כאשר נוסעים אלכס והודא לאילת כדי להתייחד שם בבית-מלון, מבקש אלכס להשתמש בחצוצרה כדי להביע את תשוקתו העזה להודא. לאחר שקיימו יחסי-מין, הוא רוצה לתקוע בחצוצרה ולבשר לכולם על הניצחון.
סופה של החצוצרה שהיא נלקחה בידי אמו של אלכס. יש בכך אולי רמז לחצוצרת הרחם. האם לקחה את החצוצרה בה ניגן אלכס, אך זה השאיר את זרעו בחצוצרת רחמה של הודא.
העובדה שבסופו של דבר נותרת החצוצרה מיותמת ממחישה באופן סמלי את הכישלון לבנות גשר יציב לאורך זמן בין העמים – היהודי והערבי.

מבנה היצירה
רוב פרקי הרומאן מוקדשים לתיאור יממה אחת בחיי הדמויות. בפתיחת הספר נחשפות הדמויות וכן הבעיה המרכזית שעומדת בבסיס היצירה: מערכת היחסים הטעונה בין יהודים וערבים. על רקע זה, בולטת דמות הגיבורה המספרת – הודא, הסובלת ממועקה נפשית עקב היותה רווקה בת 30, בתולה, אינטיליגנטית הנקרעת בין שני העולמות: העולם הערבי והעולם היהודי. הרומאן בנוי מתיאורי האירועים המלווים את גיבורי היצירה, היחסים ביניהם ומשמעותם ודיון עקרוני-פילוסופי בשאלות של זהות לאומית ובדילמות המתעוררות נוכח שאלות אלו. מבנה היצירה משרת את רעיון הדילמה בין העולמות ומגיע לשיאו בפרק האחרון, המותיר את סוף הרומאן פתוח, משום שאין לדעת מה תחליט לעשות הודא בתינוק שברחמה – האם תפיל את התינוק או תגדלו? מכאן שגם שאלת אפשרות הפתרון למתיחות ביחסים שבין יהודים לערבים – נותרת פתוחה ומעוררת מחשבה.
הודא
גיבורת הסיפור – ערבייה נוצרייה בת 30. היא מספרת סובייקטיבית (בלתי-מהימנה), שאיננה מייצגת את מוצאה הדתי והלאומי. היא אדם אינדיבידואלי שבחר לקשור את גורלו עם התרבות הישראלית. היא עובדת בין יהודים, מתעניינת בשירה העברית (שירת יהודה עמיחי המשקפת את עולמה שלה), מאוהבת באלכס היהודי ובוחרת להתחזות ליהודייה, אולי בשל מציאות החיים הכפויה.
בתחילת היצירה היא מופיעה כאישה שמרנית, המפנימה את תשוקותיה המיניות וחוששת מכל מגע פיזי. היא סגורה ומבוישת עד כדי התנזרות ממש. את התשוקה המינית היא מגדירה כמפלצת. היא חסרת ניסיון וחסרת ביטחון – על-כן היא מסתפקת בחלומות ובאוננות לעינוג גופה. היא סובלת מכאבים פסיכוסומטיים (כאבים פיזיים שמקורם במצב נפשי לקוי) ומבריאה מהם בזכות אהבתה לאלכס.
במהלך הסיפור, מבשילה הודא והופכת להיות גאה באהבתה ליהודי. היא מגשימה את עצמה כאישה הפועלת מתוך בחירה ולא מתוך כניעה. היא נענית להצעת הנישואין של אלכס מתוך מודעות מלאה לקשיים האישיים והחברתיים הכרוכים בכך. היא דוחה באומץ את אהובה הקודם, בהיג' שבגד בה בהעדיפו אישה אחרת על פניה וניסה לחזר אחריה בשנית. היא עומדת באומץ מול אמה המתאבלת על אחיינה שנהרג בלבנון והיא עומדת בפני קבלת החלטה אמיצה בנוגע לעובר שהיא נושאת בבטנה, כאשר אלכס נהרג במלחמה. כך הופכת הודא לדמות שכמעט זכתה להגשים את אהבתה לגבר, לילד ולבית חם. למרות תלישותה הן מהעולם הערבי והן מהעולם היהודי, היא הצליחה לעצב את חייה באופן שרצתה, אלא שהמציאות הקודרת של איבה בין העמים, הותירה אותה במצב של אובדן כואב של אהובה וכנראה גם של ילדה שלא זכה לצאת אל אויר העולם.
מרי
אחותה הצעירה של הודא, בת 28, צעירה בנפשה, תוססת, בעלת שמחת-חיים ומזג סוער, יפה וחושנית, חופשייה ואף גסה ובוטה. היא קלת-דעת, שובבה ומתירנית. אין היא כבולה לתכתיבים של חברה, מסורת ולאום. למרות זאת, אין היא מצליחה להתמודד עם המציאות שנכפתה עליה, ההריון מזוהיר. היא נאלצת לוותר על ייחודה ועצמיותה ומתפשרת על קשר עם ווחיד הנחות ממנה מכול הבחינות. מכאן, שלמרות היתרון שיש לה בפתיחה על אחותה הודא, נאלצת מרי להתפשר עם המציאות הנכפית עליה ולוותר על חיים איכותיים בהרבה, מתוך שמירה על כבוד המשפחה וכבודה שלה כאישה בעולם הערבי.
אום-הודא
אמן של הודא ומרי. בת עשירים חיפאית שירדה מנכסיה עקב הלשנת בעל הבית אבו-נחלה, שגרם לגירוש אחיה ולהפקעת רכושה. היא התחתנה מתוך רצון לממש את רגש האמהות שחשה. בעלה נפטר לאחר ארבע שנות נישואין, והיא נותרה לבדה, מגדלת את שתי בנותיה בדירה קטנה בואדי ניסנס. היא נקרעת בין שני העולמות: הערבי והיהודי. אחיינה חיסאם, שהיה מפקד בפת"ח ונהרג בשעה שלחם למען הפלשתינים בלבנון, הוא מקור לגאווה אצל אום-הודא הרואה בקרוב-משפחתה גיבור לאומי קדוש. אלכס, האהוב של בתה, הופך להיות בן-משפחתה. הוא מתעתד לשאת לאישה את הודא, הנושאת בבטנה את הנכד היהודי-ערבי שצפוי להיוולד ובצאתו של אלכס ללבנון, חשה אום-הודא את הקושי האבסורדי שמציבה בפניה המציאות הבלתי-אפשרית: היא מנשקת, מחבקת ודואגת למי שנשלח להרוג ילדים מבני-עמה. בכך היא מאמצת אל ליבה את הזהות הלאומית הכפולה שבמידה רבה הופכת החיים בישראל למטורפים
אלכס
יהודי, עולה חדש מברית-המועצות, סטודנט עני העובד לפרנסתו כסבל בנמל חיפה. כמו הודא, גם הוא תלוש – אינו שייך לחברה הישראלית ואינו שייך לחברה הערבית. הוא מחפש את זהותו החדשה – דבר קשה כאשר אפילו העברית איננה שגורה בפיו. העובדה שגם הודא חשה חוסר שייכות לחברה בה היא חיה וגם אלכס חש כך, מאפשרת את ההתקרבות בין השניים. אלכס סובל מבדידות. דרכו להפיג את שעמומו ולבטא את תחושותיו הנוגות היא באמצעות הנגינה בחצוצרה. הוא מודע לנמיכות-קומתו ולמראהו המכוער, למגבלת הראייה ממנה סובל ולהיותו דחוי בשל מוצאו הזר. יחד עם זאת הוא נחוש לרכוש השכלה גבוהה, ללמוד עברית ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית.
הוא מתערב לטובת שכניו, כאשר אלו נקלעים למצוקה כתוצאה מאיומיו של זוהיר המנסה בכל דרך להשיג את מרי. אלכס נוהג באומץ, מכה את זוהיר וזוכה בכרטיס הכניסה המיוחל לבית שכניו וללבה של הודא.
אלכס נאלץ להתמודד עם הוריו הבעייתיים. אמו מרשעת של ממש. היא נהגה להכות אותו בצעירותו ולהתעלם לחלוטין מאביו החולה. למרות זאת, אלכס אינו נוטר להוריו על שנשלח לבית-יתומים בגלל שהוגלו לסיביר, ישב בכלא הרוסי בגינם וסבל רבות בחייו. הוא לא התכוון כלל לעלות לישראל. זה היה רצונה של האם שקיוותה שבנה יסלול עבורה את הדרך לקליטה פשוטה ומוצלחת בארץ. למרות הכל, הוא דואג להם ומנסה לנהוג בהם בכל הכבוד הראוי להורים. הוא מתגבר על כל הקשיים העומדים בדרכו, עד שאין הוא יכול עוד. הוא נשלח להילחם בלבנון ושם הוא מוצא את מותו. למרות שהוא מתנגד נחרצות למלחמה ודוחה את האידיאולוגיה המזויפת של "למות למען הדגל", הוא נאלץ ליטול חלק במלחמה ממנה לא ישוב.
סבא אליאס
סבא אליאס מתגורר בביתן של אום-הודא ושתי בנותיה. הוא גדל כיתום בכפר ליד הנילוס. משפחתו נספתה במגפה גדולה וכניצול היחידי, היו שראו בו קוסם - אדם בעל סגולות של יכולת הצלת חיים. עברו מוכתם בקלון גילוי העריות. הוא שכב עם בתו שהרתה ומתה בעת לידת בנם. כאשר ביקשו אנשי הכפר לבער את החרפה ולהרוג את אליאס ואת הבן הנולד, נמלטו השניים והגיעו לחיפה, ערב מלחמת השחרור. כעבור מספר שנים השיא אליאס את בנו לאום-הודא ולשניים נולדו שתי הבנות: הודא ומרי. לאחר שבנו נפטר, ממלא הוא את מקומו בחיי האם והבנות.
סבא אליאס הוא אדם גבוה, חזק, מרשים ובעל חוש-הומור. הוא מקרב אליו את אלכס ומברך על יוזמת נישואי התערובת בינו לבין נכדתו הודא. הוא מסרב לאבו-נחלה, המבקש את אישורו לשדך את בנו זוהיר לנכדתו מרי. בכך מוכיח סבא אליאס שערכים אנושיים-מוסריים קודמים בעיניו לערכים חברתיים-לאומיים.
הרעיונות המרכזיים ביצירה
1. היחסים בין יהודים לערבים. במרכז היצירה עומדת השאלה:
האם יתכן קשר חיובי משמעותי בין יהודים וערבים במדינת ישראל?
נושא זה מלווה את היצירה לכל אורכה. הודא הערבייה מתאהבת באלכס היהודי. היא נאלצת להתמודד עם הקושי שבדבר: "זה לא בשבילי. יהודים וערבים חונקים אלה את אלה ואין לי כוח לחיות את המלחמה המטומטמת שלהם" (עמ' 84). הודא לאורך היצירה מצניעה את זהותה הערבית ומתנהגת כיהודייה. היא יודעת שבמדינת ישראל מוטב לה להיות יהודייה. כל עוד היא עובדת במשרד נסיעות ישראלי, מתרועעת עם חבריה לעבודה הישראליים ומתענגת על שירת יהודה עמיחי (המשורר היהודי שהפך להיות הקרוב ללבה, יותר מכל משורר ערבי) – חייה חולפים בנעימים. כאשר היא מחליטה לחלוק את חייה עם אהובה היהודי, היא ניצבת מול דילמה חברתית קשה: האם לנהוג על-פי צו הלב הקושר אותה לאלכס, או להישאר נאמנה לתרבות הערבית-הנוצרית – אליה היא משתייכת. היא מתחבטת בשאלות מוסריות הנוגעות לעיסוקיו של אלכס בצבא – "הרבה גברים ישראלים שלבשו מדים שכאלה הרגו ערבים" ובהמשך: "והמדים האלה כשהם על גופו של אלכס יהיו מטרה רצויה לכל חייל ערבי או לוחם פלשתיני" (עמ' 201). בסופו של דבר, בוחרת הודא בביטוי הנעלה ביותר של דו-קיום, אך נאלצת לשלם מחיר יקר באובדן אהובה וכנראה בויתור על פרי בטנה. המסקנה העולה מהיצירה היא שטרם הבשילו התנאים ליחסים אמיתיים של דו-קיום. כל עוד נמשכת המלחמה בין העמים, לא ניתן לגשר על הפערים הלאומיים ומשום כך לא תיתכן אחווה בין-לאומית.

2. טוב למות בעד ארצנו? – נושא המוות למען הדגל.
"כשאדם צעיר מת ולא חשוב איך, הוא לא מת בשביל דגל" (עמ' 189). בדברים אלו מבטא אלכס את הגישה הרואה מוות במלחמה כדבר טיפשי ומיותר. היצירה מבקשת לקדם את הרעיון לפיו הרג במלחמות הוא עניין שבעקבותיו צומחת ומתעצמת שנאה בין בני-אדם. על בסיס זה נדונה ביצירה סוגיית זהות האדם ומידת חשיבותה. הודא ומרי הן ערביות המתנהגות כיהודיות. אלכס הוא יותר רוסי מאשר יהודי, למרות נכונותו להילחם בצבא הישראלי. אום-הודא נקרעת בין גאוותה לבן-משפחתה החלל הפלשתיני, לבין דאגתה לאלכס היוצא להילחם בבני-עמה. הסבא אליאס מכבד כל אדם באשר הוא אדם ולא מתוקף היותו ערבי או יהודי. המלחמה מצטיירת בעיניו כרצח ילדים: "יגידו לו ללכת להרוג ילדים שבאים להרוג ילדים והוא ילך" (עמ' 192). הסבא אליאס מבקש לנטרל את העניין הלאומי ולהוכיח שהמלחמה היא שיגעון של מנהיגים השולחים את החיילים להיהרג ללא סיבה. מכאן שהספר דוחה את רעיון המלחמה למען אידיאולוגיה לאומית. גינוי המלחמה בא על רקע הצגת הדמויות במלוא אנושיותן, בלי קשר למוצאן הדתי-לאומי.

3. הגדרת האדם באשר הוא אדם.
היצירה עוסקת בהגדרת האדם. סבא אליאס אומר: "את חושבת שבכפר שבאתי ממנו ידעתי שאני ערבי או יהודי? אמרו לי שאני ערבי ואמרתי מילא. אילו אמרו לי החיפושיות שאני חיפושית גם אז הייתי אומר מילא. הגבר של הודא דומה לי. אמרו לו שהוא יהודי ולא היתה לו ברירה" (עמ' 192). בדברים אלו מבהיר מחבר היצירה את עמדתו באשר לזהות האדם. אין זה משנה אם האדם הוא יהודי או ערבי. מדובר בהבחנה שרירותית. הרי אין בכוחו של האדם להחליט אם להיוולד יהודי או ערבי. משום כך, אין טעם לתת לשאלת הזהות הלאומית להאפיל על שאלת הזהות האנושית. אדם יכול להיות טוב או רע בלי קשר למוצאו. לפיכך, בהחלט ייתכנו קשרים של אחווה ואהבה בין בני-אדם ממוצאים שונים וכל מעשה של הדבקת תוויות (סטריאוטיפים) הוא טיפשי ופסול מיסודו.

4 העמדה הפמיניסטית – מעמד האישה בעולם של גברים.
הודא יוצאת כנגד חינוכן של הנשים הערביות שדוכאו. מנשים אלו נמנעה הזכות לחשוב ולפעול בכוח עצמן. "אותנו הבנות גידלו וחינכו לנישואין [...] הכול היה כשר למען המטרה הנכספת – בעל מפרנס" (עמ' 69).
הודא מבקשת למרוד בגישה ההופכת את האישה להיות תלויה בגבר לו תינשא מתוך שידוך. היא מתייחסת אל האהבה שהפכה לדת החדשה. היא באמת מגשימה את העמדה הפמיניסטית. היא בוחרת באלכס, בניגוד למקובל בחברה בה היא חיה והיא דבקה בהחלטתה להיות אישה עצמאית ומשוחררת. היא דואגת לפרנסתה ושולטת בגורל יחסיה עם בן-זוגה. לעומתה, מרי שנראתה תחילה כאישה החופשית האידיאלית, מתגלה בסופו של דבר כקורבן המסורתי לשלטון
הגברים. היא נאנסה על-ידי זוהיר, נאלצה להסתיר את המעשה המביש (למרות שאינו באשמתה) ולבסוף לוותר על חירותה כאישה לטובת שמירת הסדר החברתי.
נוסף על כך, מוצגות נשים נוספות ביצירה כחזקות ודומיננטיות. אום-איסם (אמו של ווחיד), השולטת בבנה ובבעלה. אמו של אלכס השולטת בבעלה ובבנה, לועגת להם, מעזה ומכה את אלכס, גירשה את אהובתו אסיה, דוחה את בת-זוגתו הודא. דמויות אלו, למרות רשעותן, מחזקות את הרעיון הפמיניסטי, המעמיד את האישה בעמדה שלטת, המסרבת להשלים עם המרות הגברית.
מכאן, שהרומאן מציע שתי אלטרנטיבות לפתרון הסוגייה הפמיניסטית. האחת מקדשת את זכויות האישה לפעול בחייה כרצונה, והאחרת שומרת על המסורת הישנה והמתסכלת של האישה כקורבן לשלטונם של הגברים. דווקא הסבא אליאס, שהוא גבר מבני הדור הישן, מקדם בברכה את גישתה המשתחררת של הודא ובכך נרמזת העדפת הסופר את הגישה הזאת.
הסיום הפתוח
שיא תסכולה של הודא עולה כשהיא ניצבת ליד קברו של אלכס כשהיא נושאת ברחמה את עוברו. לפניה עומדת השאלה אם להפיל או ללדת אותו, ואם תלד אותו – מה הוא יהיה?
אם תלד את בנו ברחוב היהודי הוא יגדל, יתגייס לצבא, יתנדב ליחידות מובחרות כדי להוכיח את יהדותו וילחם נגד הערבים, ואולי אפילו נגד אחד מקרוביה. לא ברור כיצד תקבל אותו בכלל החברה היהודית – ישראלית, כי הוא בנה של אם ערבייה ועל פי היהדות דתו של הילד נקבעת לפי מוצא האם.
אם יגדל בתוך הרחוב הערבי יתבייש בקשריו עם היהדות. לא ברור כיצד תקבל אותו החברה הערבית, האם יוטבע עליו אות הקלון של ילד שנולד מחוץ למסגרת הנישואין, ואות קין של ממזר יהודי, כי בחברה הערבית לאומיותו של הילד נקבעת על פי מוצא אביו.
השאלה האם יהיה נאמן ללאום של אמו כנגד היהודים, או נאמן ללאום של אביו כנגד הערבים תעלה כל חייו.
הילד הזה לא יהיה מקובל בחברה הישראלית ויהיה תמיד חשוד מבחינת נאמנותו לעם ולמדינה.
גם בחברה הערבית הוא לא יהיה מקובל בשל היותו בנו של יהודי וגם ממזר, והודא עצמה תיחשב למופקרת, ובוודאי שלא יהיה לה כל סיכוי להינשא בעתיד לבחור ערבי, לא נוצרי ובוודאי שלא מוסלמי. היא תיחשד גם בנאמנות כפולה הן מצד הלאום הערבי-פלשתינאי והן מצד הלאום היהודי. התוצאה תהיה שלא תמצא את מקומה לא בחברה הערבית ולא בחברה היהודית.
הקונפליקט נשאר פתוח, וגם סיום הרומן נשאר פתוח. לא ברור מן הסיום מהי החלטתה הסופית של הודא ביחס לגורל העובר שברחמה.

הרומן פורש את מורכבות החיים בישראל, במיוחד כשמתחברים לבני אדם המתנהלים ככל אדם עלי אדמות: מתאהבים, שמחים ומזדווגים ורוקמים חלומות משותפים לחיים משותפים כמו בכל מקום אחר בעולם. אולם בשל מורכבות החיים בישראל, והמורכבות של הסכסוך הישראלי-הערבי, הופך מפגש תמים בין בחור ובחורה משני לאומים שונים לפצצה חברתית מתקתקת ולקונפליקט טראומטי שקשה לחזות את סופו. על כן סיום הסיפור הוא פתוח, כי הרומן כולו עוסק בבעיות שאין להן פתרון חד משמעי..

אנטיגונה

תפקידי המקהלה
א. תפקיד אסתטי - מופיעה בשירה ומחול ותורמת לחזות והשירה של המחזה.
ב. תפקיד בעיצוב המבנה של הטרגדיה- המקהלה מקשרת בין חלקי העלילה. המקהלה שרה בין המערכות וכך השחקנים יכולים להחליף תלבושות.
היא גם מספרת מי יבוא, שואלת שאלות וכך מעוררת את ציפיות הקהל.
ג. תפקיד של מספר - מביאה עובדות מן העבר, אירועים שהתרחשו לפני העלילה.
ד. תפקיד בהפגת המתח - כאשר עימות מגיע לשיאו, המקהלה מתערבת ומפרקת את המתח.
ה. תפקיד חנוכי - המקהלה מביעה דעה. דעתה מלמדת את הצופים מהי הדעה הרווחת בקרב העם.

אנטיגונה: אימפולסיבית, חמת מזג, נחושה בדעתה, יוצאת נגד חוק המדינה, אינה מכירה במגבלותיה כאישה וכנתינה, המשפחה מעל לכל, המטרה מקדשת את כל האמצעים, אינה פוחדת מהמוות, הרגש הוא המנחה אותה, מכבדת את חוק האלים, תובעת מעצמה ומאחותה מעשים שיוכיחו את היותן נצר לגזע רם, רגישותה ותודעתה מכוונת אותה למסגרות נצחיות (דת ומשפחה), שאינן משתנות, ולכן היא מקשרת את החוק האלוהי עם המקרה הפרטי של שמירה על כבוד המשפחה, בלי להסס להפר את הצו גם במחיר חייה. אנטיגונה באופן מודע בוחרת במוות.

איסמנה: שקולה, מציאותית, הססנית, אינה מעזה לצאת נגד החוק, מכירה במגבלותיה כאישה, החוק הוא מעל לכל, השכל הוא המנחה אותה, מכבדת את חוקי המלך. מרגישה צורך להסתגל למצב, להיכנע לתנאים ולמציאות החדשה ובלבד שתשרוד.

תפקידי הדמות המשנית איסמנה
1. להציג באמצעות השיחה עם אנטיגונה את הרקע למחזה.
2. להדגיש את קווי האופי החדים של אנטיגונה. הדמות המשנית מאפשרת לנו להכיר את הדמות הראשית של המחזה.
3. להכין את הקונפליקט המרכזי אנטיגונה- קריאון.
4. להבהיר את ערך המשפחה בחברה היוונית, אנטיגונה מוכנה למות למען אחיה.
איסמנה במערכה השנייה מוכנה למות למען אנטיגונה.
5. לחדד את הקונפליקט בין המחויבות למשפחה למחויבות לחוק המדינה.

נאום הכתר של קריאון מתחלק לשלושה חלקים
א. הסיבות לעלייתו לשלטון – אזכור המלחמה, תוצאותיה הטרגיות, תאור הנאמנות לשליטים הקודמים.

ב. המצע השלטוני שלו -
הוא נותן תיאוריה כללית- מהו שלטון טוב המשתמע מתוך שלטון רע.
לדעתו, יש להחזיר את הביטחון לעיר, המנהיג צריך להקשיב לעצות יועציו, אסור לשליט לסגור את פי רעיו, קריאון מציג את עצמו כמי שטובת העיר לנגד עיניו. מי שבגד במולדת הוא לא אדם, הוא לא ישתוק כשצרה אורבת לארצו, הוא בעד נאמנות למולדת כי "מולדתנו היא חיינו", הרוב צריך לתמוך בשלטונו.

ג. הפקודה העריצה -
תאור הצו נגד קבורת פולינקס והסיבות לו. פולינקס הוא בוגד שרצה להרוס מקדשים, לשפוך את דם אחיו ולשעבד אותם. מי שיתמוך במלך יזכה לכבוד והערכה.

הערה: הנאום מכיל אמצעים רטוריים רבים כמו ציורי לשון שנחקקים בזיכרון, לדוגמה דימוי העיר לאוניה, המלחמה ים גועש, רב החובל הוא מושל העיר והמלחים הם האזרחים (הבלטת חשיבותה של עבודת צוות ומנהיג ראוי), כלל לפני הפרט, לדוגמה אזרחות טובה – שלטון טוב – שליט טוב – צו טוב, טוב לפני הרע, ועוד.

קריאון משכנע את הזקנים ע"י כך שהוא מחמיא להם על נאמנותם, מזכיר להם על היותו נצר למשפחה, בעקיפין הוא גורם להבין למה הוא שליט טוב ולמה לפולניקס הגיע עונש. רק לאחר שהסביר להם ושכנע אותם באופן פסיכולוגי הוא מגיע לצו.

בתחילת דבריו ניתן למצוא יסודות דמוקרטיים אולם לקראת סוף הנאום הגישה היא דיקטטורית.

המקהלה מקבלת את דבריו אך מתחמקת מהכרעה וגיבוש עמדה, כלומר קריאון לבדו החליט וקבע את העונש. בדיאלוג בינו לבין המקהלה הוא מזכיר את הסיבה שבגללה אזרחים יפרו את הצו – בצע כסף, משמע שהפרת הצו היא "בגידה עבריינית", פשע נקודתי שקל לאתרו ולמגרו, זאת בניגוד לבגידה על רקע אידיאולוגי שבנקל יכולה להפוך למרד מכוון נגד השלטון והפלת המלך, דבר שקשה יותר להתמודד איתו. קריאון לא בטוח בעצמו לחלוטין ולכן מציב שומרים על הגופה.

הצו האוסר על קבורת פוליניקס הוא "המשגה הטראגי" שגורם לשורת העימותים הדרמטיים.

הופעת השומר:
מגיע על מנת לספר שהמת נקבר.
תאור הקבורה – מסתורית, פוזר מעט חול לכסות את החרפה, אין סימן של חיה או אדם ולא ידוע מי קבר. בדבריו מודגשים חוסר אשמתו, המהירות והמסתורין של המעשה, ודעתם של השומרים שבזיון המת הוא מעשה מביש.
הופעתו – מבוהל, מפוחד, מגמגם, רגליו רועדות, דיבורו קטוע, כשהוויכוח עם המלך מתלהט מגלה חוצפה ועזות מצח כנגד המלך.
תפקידיו – לשמור על אחדות המקום, להוות אתנחתא קומית, להגביר את המתח הדרמטי, לייצג את דעת ההמון.
תגובת קריאון – יוצא מכליו, מאשימו בתאוות הממון ומאיים להרגו. לנוכח תגובתו להערת המקהלה "אולי יד האלים היתה במעשה" ? מגלה את חולשותיו – חושש לכסאו ולמעמדו. מגלה את עמדתה האמיתית של המקהלה. קרוב לודאי שאנשי המקהלה חששו קודם להביע את דעתם על הצו של קריאון, ומעשה הקבורה מאפשר עתה לראש המקהלה להביע את דעתו, יתכן שהצו אינו רצון האלים. הופך מתקיף למותקף, מגלה פרנויה.

המערכה השנייה היא מערכה בה מוצג הקונפליקט המרכזי של המחזה. מעשה אנטיגונה נחשף. הקונפליקט בא לידי ביטוי בויכוח שבין אנטיגונה ובין קריאון. עימות מילולי.

הופעת השומר 2
אנטיגונה מובאת ע"י השומר השמח כי נחלץ מאשמה. הפעם הוא מדבר בביטחון רב ויש לו עדות שהוא לא אשם.
תאור קבורה שניה: מיררה בבכי, קיללה את שודדי המת, קראה חמס קורע לב, מביאה עוד עפר לכיסוי הגופה כי העפר הוסר ממנה, נוסכת יין לעילוי נשמת המת. יש כאן דגש על ההיבט הדתי של פעולת הקבורה. הפעולה נמשכת לאורך זמן, גלויה, ומושכת תשומת לב. הפעולה הדתית מקובלת על אנשי המקהלה שמייצגים את זקני העם ועל השומר שמייצג את פשוטי העם. בשומר יש שמחה על הצלת עורו אך ליבו נתון לאנטיגונה והוא מדמה אותה לציפור שגזלו ממנה את גוזליה.

סכום תפקיד השומר
1. תפקיד בשמירת אחדות המקום: מדווח פעמיים על קבורת המת בשדה וכך יודעים הצופים מה התרחש מחוץ לארמון. מביא את אנטיגונה לארמון.
2. במערכה הראשונה חושף הויכוח שלו עם קריאון את דמותו של קריאון. הצד הממהר לכעוס, הבוטה, האכזר ללא פשרות.
3. מייצג את דעת פשוטי העם - דעה דתית וגישה אנושית מחייבת כלפי מעשה אנטיגונה.

העימות / קונפליקט בין אנטיגונה לקריאון

שניהם מתייחסים לבית ליוס אבל ההתייחסות של קריאון היא אינטרסנטית משום שהיא מבטיחה לו את הכתר. אנטיגונה מתייחסת לירושת הגורל.
מבחינת קריאון הרצף השושלתי נקשר בחוט הנאמנות של הנבחרים. לגבי אנטיגונה הקשר הוא של מכאוב ופורענות.

קריאון עשה מעשה רע בעיני האלים. שגיאותיו שגיאות אופי. הוא מתיימר להיות דמוקרט ומתגלה כדיקטטור.
קריאון בטוח שהצו שלו מתאים לרצון האלים, הרי פוליניקס רצה לשרוף את היכלם ולהשמיד את מדינתם.
טענת קריאון מבהירה את משמעות הקונפליקט המרכזי של המחזה. אנטיגונה מייצגת את צו הלב ואת ערך המשפחה המקודש וקריאון - צו המלך השולט. שניהם חושבים שהם ממלאים את צו האלים - כל אחד על פי דרכו. לפנינו בעיה של תפיסת עולם.
אנטיגונה חושבת שחוק האלים קודם לחוק המלך ויש לקבור כל אדם באשר הוא אדם וקריאון בטוח שהאלים לא רוצים להנחיל כבוד למי שבגד ורצה לשרוף את עירם אוצרותיהם והיכל קודשם.


הקונפליקט הוא אחד היסודות החשובים בדרמה בכלל ובטרגדיה בפרט. יתכן מאבק בין שני גורמים כמו חוק (מיוצג על ידי קריאון) ודת (מיוצגת על ידי אנטיגונה) או קונפליקט, מאבק פנימי בליבו של גיבור אחד. (המלט, מקבת).

קריאון שואל את אנטיגונה שלוש שאלות:

1. האם היא עשתה את המעשה?
2. האם ידעה שהיא עוברת על החוק?
3. כיצד היא מצדיקה את המעשה?

אנטיגונה יכלה להתחמק מעונש. היא יכלה להכחיש את הקשר שלה למעשה הקבורה או לומר שלא ידעה שעברה על חוק המלך. אך היא אינה מחפשת דרך לנסיגה.
במישור האידיאולוגי - אנטיגונה בטוחה שעשתה את המעשה הנכון. היא מנמקת את מעשה הקבורה:
1. צו האלים קודם לצו המלך - האלים אינם מכירים בחוק המלך. חוקיהם נצחיים וחוקי המלך חולפים.
2. המוות ממתין לכל אדם - היא תשמח למות טרם זמנה ולעזוב את עולם הרשע.
3. כבוד המת - האלים יחליטו מה דינם של המתים. האדם אינו רשאי להחליט את מי יקבור.
במישור האישי - אנטיגונה מתחצפת לשליט:
1. אם טיפשה היא הרי היא רק טיפשה בעיני הטיפש.
2. כל בני העם חושבים כמוה ורק חוששים להביע את דעתם.
3. "אני נוצרתי לאהוב ולא לשנוא".

תגובת קריאון - חושש לגלות חולשה, מרגיש ששלטונו בסכנה.
1. החוק במדינה הוא דבר עליון.
2. אינו מוכן שאישה תנצח אותו.
3. לקשר דם אין משמעות בעיניו.
הויכוח עם קריאון חושף את דמותו חסרת הפשרות ואת אישיותה של אנטיגונה חסרת הפשרות. היא מעוררת את אהדתו של הצופה. היא מדברת בשם זאוס בשם הצדק והמוסר. מעידה על אהבתה העזה לאחיה. פונה למצפון ולרגשות עמוקים . הקבורה היא חובה אוניברסלית קדושה.
קריאון לעומתה מעמיד את עצמו בצורה מגוחכת. מתייחס אליה כאל עבד נכנע. אולם כינוי זה אינו מתאים לאנטיגונה בת אדיפוס.
הרושם שיוצר קריאון הוא של מלך ברברי, מתייחס לקרוביו ולנתיניו כאל עבדים. האינטרס שלו אישי יותר ממדיני. חושש להיות מנוצח ע"י אישה. אדם צר אופקים. מאבד את אהדת הצופה. יהיר ואינו מוכן לסגת מעמדתו.

הופעתה של איסמנה - איסמנה מופיעה למקום העימות היא מוכנה להודות במעשה שלא עשתה ולמות משום שלא תוכל לחיות בלי אחותה, ייתכן שיש בה רגשות אשם וחרטה שלא הייתה מוכנה להשתתף בקבורה. איסמנה עכשיו אינה מונעת ע"י השכל, אהבתה לאחותה גוברת על ההגיון. במהותה איסמנה הגיונית, מתונה, נבונה אך אהבתה לאחותה ונאמנותה לה רבה. איסמנה פונה לרגשותיו של קריאון ומנסה לשכנעו שלא להמית את ארוסת בנו. אך ללא הועיל קריאון אינו משתכנע.
אנטיגונה מסרבת לקבל את עזרתה של אחותה. ייתכן שאנטיגונה מנסה להגן עליה ולהציל את חייה ממוות, או שהיא גאה מדי ויהירה מדי ולכן אינה מוכנה לשתף את אחותה בתהילה שתזכה לה אחר מותה, וייתכן שאנטיגונה עדיין כועסת על איסמנה שסירבה לסייע לה בהתחלה.
תפקידה של איסמנה הוא לעורר רחמים בלב קריאון.

מערכה שלישית – עמודים 51 עד 58

הקונפליקט בין קריאון והיימון. נושא הקונפליקט הוא המעשה של אנטיגונה.
הקונפליקט כאן הוא במישור המשפחתי בין האב והבן.
הדיאלוג מתחלק לשני חלקים ברורים ע"פ צורתם החיצונית:
1. מעמ' 55 - 51 למטה. משפטים ארוכים כל אחד מהשניים מדבר ארוכות. השפה גבוהה (דימויים, משלים). הלשון עניינית, ברורה, רכה.
2. מסוף עמ' 55 עד 58 - משפטים קצרים . דינמיות קצב, אלימות מילולית, לשון בוטה. לשון לא עניינית ופגיעות הדדיות.

חלק א - קריאון מנסה לשכנע את בנו בצדקת מעשיו. מנסה למשוך את היימון לצידו. מנמק מדוע עונשה של אנטיגונה צודק והכרחי וכך חייבת להיות דרכו של שליט.
קריאון מודע למצב העדין והקשה שבו הוא נמצא, שכן אנטיגונה והיימון מאורסים זה לזה. לכן הוא פונה לבנו בנימה אוהדת, רכה. מכנה אותו בשם "ילדי".
1. מעמיד בצורה תאורטית וכללית את דמותו של הבן הטוב המסור הנאמן ומעמיד בניגוד לו את דמותו של הבן הסורר המזיק לאביו.
2. עובר לדבר באופן ספציפי על אנטיגונה והיימון. מנסה לעורר בבנו ספקות ביחס לאנטיגונה. מנמיך את דמותה (עורמת אישה, אישה סוטה) מנסה לומר לו כי היחסים ביניהם הם רק פיזיים. מעמיד בספק את נשיותה ונאמנותה.
3. מבהיר לבנו שעליו לחזק את מעמדו בעיר ולכן אינו יכול לחוס על מפירי החוק גם אם הם קרובי משפחה.
4. החובה לציית לו כמלך, לכן עליו להעניש את מי שלא מציית. קריאון מעניק משמעות גדולה למשמעת ולציות (יש לציית לו כמלך, כגבר, כאב).
5. מתייחס לכך שהיימון הוא המלך הבא ואומר לו "רק היודע לציית ידע גם לצוות בבוא העת".
* קריאון מנצל את הערך המוסרי לתועלתו, להשגת ציות לצו שאינו מקובל כחיובי. מתחת להכרזה היפה על שמירת חוקי המלך מסתתר פחד מפני מרד, ומאחורי הרצון להכניע את זו שהתקוממה נגדו מסתתר עלבונו כגבר.

מטרתו של היימון -
להביא את האב להכיר בטעותו. לרכך את האווירה ולבטל את עונש המוות של אנטיגונה. הוא אינו מתווכח, מצטנע, מכבד את אביו. מנסה בצורה דיפלומטית להעמידו על טעותו. (בן המתנגד לאביו באותה תקופה הוא מורד).
1. היימון פותח בדברי הלל לאביו ושבח את צדקתו וחוכמתו.
2. מושל נבון צריך להאזין לעצה טובה - בתחילה פונה היימון לבעיה באופן כללי. מדבר בשם אזרחי תבי. היימון טוען שאביו יושב מרוחק מהעם. אומר לו שהעם מפחד לומר את דעתו כי לנערה מגיע כבוד ולא מוות.
3. מציע לאביו לגלות גמישות לטובתו. גם החכם עלול לטעות. מציג בפני אביו שני משלים המלמדים כיצד מתמודדים אחרים בשעת משבר.
משל האילן - השורד בסופה כיוון שמכופף את ענפיו.
משל הספן - שבעת סופה אוסף את המפרש.
סבלנותו של היימון ויחס הכבוד לאביו, מהווים מופת של שיקול דעת ומתינות. הוא אינו משמיע נימוק אישי המבוסס על אהבתו לאנטיגונה. דאגתו נתונה אך ורק לאביו ולשלום המדינה.
גישתו הפוליטית של היימון היא הפשרה והקשבה לרחשי ליבו של העם, שזו גישה בעלת כיוון דמוקרטי.



חלק ב - שלב השיא של העימות.
- היימון טוען שעובדת היותו צעיר אינה מונעת ממנו להציג טענות הגיוניות
- אביו טוען כי לא יתכן שבן ייעץ לאביו המבוגר.
- קריאון מודיע לבנו שרק הוא ישלוט על ארצו. "לא יישמע בעיר קול מצווה זולת קולי", "המדינה היא נחלת המלך".
- היימון טוען שמלכות של איש אחד אינה מלכות.
- קריאון מאשים שכל דעות בנו מונחות בידי אישה. והוא רוצה להגן על כבודה.
- היימון משיב שכבוד אביו חשוב לו מעל לכל.
- קריאון מזהיר את בנו שלא יינשא לאהובתו.
היימון מאיים שמותה יגרור את מותו שלו. יוצא בהבטחה שאביו לא יראה את פניו.

היימון - הגיע מתוך כוונה לשכנע את אביו בטעותו באמצעות ההגיון. אך הוא אינו שולט בעצמו ומתלהט.
דמות משנית במחזה שאינו נוקט פעולה. מעשיו הם חילופי מילים קשות עם אביו. תפקידו כתפקידה של איסמנה להאיר את השקפת העולם של קריאון. לחדד את העימות והניגוד בין מעשה אנטיגונה ובין הצו של קריאון. היימון מביע עמדה רגשית - מייצג את מצפונו האנושי, את דעת העם ואת אהבתו לאנטיגונה. היימון גם מניע את העלילה - מכניס באביו ספקות ומניע אותו לצוות להוביל את אנטיגונה למערת הקבר, בניגוד לעונש הקודם שגזר עליה.

קריאון - קריאון חושב בהתחלה שבנו חושב כמוהו אך מבין שטעה. הוא אינו אוהב לשמוע ביקורת מאיש. הוא עיקש ואינו מוכן להרהר בדבריו. הוא מכבד קשרי משפחה רק כשזה משרת אותו, אינו מוכן להבין את נאמנותה של אנטיגונה לאחיה ואינו מוכן לוותר לה בשם קשרי המשפחה. הוא חושש למעמדו וסבור שפריצת החוק תזעזע ותזיק לכל תשתית המדינה ולכן יש לציית למצוותו. יש לו כבוד עצמי מנופח והיוהרה שלו היא נקודת החולשה שבאופיו, בגללה הוא עשה את המעשה המביש (הוצאת הצו) שיגרום סבל רב לעצמו ולקרוביו. הוא בז להמון ואינו דמוקרט כי שהתיימר להציג את עצמו בהתחלה. כשאין לו נימוק הגיוני להצדקתו הוא חוזר על טענותיו הקודמות, מעליב ומאיים. לטענתו השליט צודק גם כשהוא טועה.
הופעת בנו גרמה לו לשנות את העונש, כנראה שהבין שהעם לא מסכים איתו, וחושש ממרד, ואולי בסתר ליבו חושש מזעם האלים. את איסמנה הוא משחרר ואת אנטיגונה הוא מצווה להגלות למדבר, לכלוא אותה במערה ולתת לה מעט לחם ומעט מים, על מנת שהאחריות למותה לא תיפול עליו ועל בני עירו, כדי שתוכל להתפלל על חייה והאלים אם ירצו יצילו אותה.
מערכה רביעית – עמודים 60 עד 63

המערכה הרביעית היא מערכה קצרה. במערכה זו מובלת אנטיגונה אל מערת הקבר. הטרגדיה היוונית שומרת על אחדות המקום ולכן הדברים שהיא אומרת נאמרים בארמון. קהל הצופים אינו רואה את אנטיגונה במערת הקבר.
עד עכשיו נראתה אנטיגונה המוכנה למות למען ערכים החשובים לה כלא אנושית. במערכה זו נחשף המימד האנושי של דמותה. אנטיגונה אינה אדישה לחיים היא מבכה את בתוליה , ואת כל הדברים שלא תספיק לעשות בעולם זה. היא יודעת שלא תזכה להינשא לאהובה היימון. נחמתה היחידה היא התקווה שיש בשאול ידיים אוהבות הפרוסות לקבל אותה. הקבר שמיועד לה מפחיד אותה כי אין זה מוות ואין אלו חיים.
אנטיגונה מבקשת מבני עירה ומהמקהלה לזכור שדינה עוות. היא מזכירה את חטאו של אביה ואת הקללה הרודפת את משפחתה. גזירת הגורל היא שמובילה אותה.
אנטיגונה נתפסת עכשיו לא רק כסמל לאידיאלים, לאומץ. לראשונה היא אישה בשר ודם שלצופה קל להזדהות איתה.
אנטיגונה משווה את עצמה לניובה בת טנטלוס, שנכלאה בסלע והפכה למצבת אבן, שעד היום דמעתה מפכה מהסלע. המקהלה מסבירה לה שניובה הייתה בת אלים ואילו היא בת אדם. יש בהשוואה משום חטא הגאווה, חטא ההיבריס שמוביל את האדם לאובדנו הטראגי.
למרות הנימה האישית בקינה, אין אזכור ישיר של היימון. אנטיגונה דוחה כל מניע אישי, אנוכי, מהחלטתה לקבור את גופת פוליניקס.
המקהלה ויתרה על עמדתה כשופטת ומנסה לנחם את אנטיגונה המוצאת להורג ברעב, אולם מזכירה לה שהמעשה נאצל אך הוא עבירה על החוק.
מותה של אנטיגונה ייגרם כתוצאה מאי יכולתה להיכנע למה שנראה בעיניה כרע, ומאי יכולתה להתפשר עם הרע. אנטיגונה לא מתחרטת על המעשה ולכן לא מודה בטעותה, היא אדם רגיל שנקלע למצב לא רגיל, היא לא מעוניינת בכבוד שלאחר מותה אלא בחיים שלווים עם בעל וילדים, היא חשה בכובדה של גזירת הגורל. כאשר המוות הופך לממשי, היא רוצה לחיות.
מערכה חמישית – עמודים 65 עד 71

המפגש בין המלך קריאון ובין הנביא , החוזה טריסיאס.
טריסיאס הנביא הוא נציג הדת. זקן עיוור אך מיטיב לראות את האמת הפנימית, את מורכבות הדברים ואת שעתיד להתרחש. הוא עיוור כמו שהצדק עיוור, עיוור כמו הגורל, אסור לו לעוות משפט, התראה אחרונה של האלים.

המפגש בין השניים ביוזמתו של הנביא. הוא מגיע מובל ע"י נער. טריסיאס בא להזכיר לקריאון כי אי קבורת גופת פוליניקס פוגעת בכבוד האלים. הקורבנות אינם מתקבלים משום שהמזבחות טומאו ע"י העופות הניזונים מגופת פוליניקס. הנביא טוען כי על פוליניקס להיקבר. הנביא מדריך את קריאון לעשות את המעשה הנכון, ובעקיפין הוא מדריך גם את הצופים. טריסיאס מבהיר לקריאון את מה שניסה בנו היימון להבהיר לו במערכה השלישית: אין אדם שלא חוטא אך צדיק יודה בטעות. הוא מנסה לרכך אותו, אך קריאון עיקש וגאוותן ובמקום להיות מוכן לקבל את דברי הנביא הוא מאשים אותו בקבלת שוחד. טריסיאס מבטיח לו כי גורלו נחרץ, מוות יהיה בביתו והוא יהיה שנוא על כל האזרחים.

התהליך שהתחיל בלב קריאון נמשך, ראשיתו בהרגשת בטחון עצמי מופרז, השתכרות מהכוח, המשכו בחשש לשלטון והכוח פן יאבדו, וסופו בהאשמת החוזה בלקיחת שוחד ובתאוות בצע.
לאחר דבריו הגסים לנביא, טריסיאס מנבא לו נבואת זעם ("בן תחת בן, מת תחת מת").

תגובת קריאון - ראש המקהלה אומר שאינו זוכר שטריסיאס ניבא אי פעם נבואת שקר. קריאון חושש לגורלו. הוא נתקף פחד ומכיר בטעותו. הוא מבין שחטא בחטא ההיבריס ושבלתי אפשרי לריב עם הגורל. לראשונה הוא שואל בעצת ראש המקהלה ("מה אעשה ?") וזה מציע לו לשחרר את אנטיגונה מקברה ולקבור את פוליניקס.
החוזה פתר לקריאון קונפליקט לגבי השאלה האם הפקרת הגופה מכעיסה את האלים. לצופה יש אשליה כי הדברים עתידים להסתדר.

נקודת המפנה – תחילה ניאץ קריאון את חוק האלים העתיק, אחר כך פקד להמית את מקיים החוק (אנטיגונה), אחר כך ניאץ את נושא דברם (טריסיאס), וברגע הזה קריאון מבין שטעה.
רגע השיא הוא כניעתו של קריאון לאלים, מרגע זה ההתרחשויות תהיינה מהירות ודרמטיות, שיובילו לקטסטרופה ואישור מחודש של הערכים אשר נדונו במחזה.
אכסודוס - קטע מסיים של הטרגדיה – עמודים 74 עד 81

השליח מופיע ומודיע על הקטסטרופה, על מות אנטיגונה והיימון. שמחת המקהלה הופכת יגון.

מקור הקטסטרופה
1. גזירת האלים - אין כוח שישנה את גזירת הגורל.
2. חטא ההיבריס - אנטיגונה וקריאון חטאו בחטא הגאווה ולכן הם נענשו.
3. ההחמצה של קריאון - המקהלה הזכירה לראשונה את אנטיגונה ואח"כ את קבורת הגופה. אולם קריאון הלך קודם למלא את המצווה הדתית ולקבור את המת, וכשהגיע לשחרר את אנטיגונה התברר שהיא כבר גזרה על עצמה מוות, והיימון בנו מבכה אותה.
קריאון קבר את פוליניקס לפני ששחרר את אנטיגונה כיוון שחשש מן האלים מן הגורל ומדבריו של טריסיאס. קריאון רצה לתקן קודם את המעוות החמור יותר מעלבונה של אנטיגונה.
החמצתו עלתה בחיי אנטיגונה, היימון ואורידיקה אמו.
קריאון עוד הספיק לפגוש את בנו אך זה יורק בפניו ואף שלף חרב להרוג את אביו. קריאון נסוג והיימון נשען על חרבו ונפל עליה באוספו את אנטיגונה המתה אל חיקו.
האכסודוס הקטע המסוים של הטרגדיה אינו נראה על הבמה. השליח מספר על האירועים האחרונים לאמו של היימון אורידיקה המלכה, אשתו של קריאון והיא מתאבדת כשנודע לה על המתרחש.
קריאון הבין שטעה והתכוון לתקן את המעוות , אך התיקון נעשה מאוחר מדי. קריאון נותר על הריסות ביתו.

קריאון מודע לטעותו ומודה בה. "כל האשם רק בי, חיי הלכו ממני"."הגורל שחק את גברותי לאפר". קריאון סובל יותר מכולם, ומבקש את נפשו למות, אולם המקהלה אומרת שעדיין לא הגיע זמנו. אנטיגונה היא אישה שדבקה בעמדתה ולא נכנעה למלך, לאב המשפחה, לגבר. אפשר שאנטיגונה הייתה קורבן להתנגשות דעות או רצונות, ואולי קורבן של עריצות. המקהלה מסבירה שהיא מתה על חטא אבות, קורבן של גזירת גורל. אנטיגונה בהתאבדותה הופכת לקדוש מעונה ומתה למען אמונתה. היא אמנם לא זכתה לראות זאת, אך העיקרון שבשמו לחמה הוא העיקרון המנצח (קריאון קובר במו ידיו את פולינקס). זהו מקור הטרגיות שבה, היא המורד שלא זכה לראות את פירות נצחונו.
המקהלה מסיימת בדברי מוסר ההשכל : החוכמה היא לשמור על חוקי האלים, יש להיזהר מחטא הגאווה, ניסיון החיים ילמד את בני האדם לשמור על חוקי האלים.
סיומו של המחזה מהווה אישור מחודש של הערכים, הסדר שב על כנו, הפרת הסדר (אי קבורת פולינקס) באה על תיקונה ע"י קריאון. הערכים המוסריים שוב מקבלים תוקף, כל הקונפליקטים נפתרים.
ניגודיים מרכזיים במחזה:
. הקונפליקט המרכזי במחזה הוא חוק המלך מול חוק האלים. קונפליקט זה מיוצג על ידי אנטיגונה וקריאון. הקונפליקט המרכזי מוליד קונפליקטים נוספים.
חוק האלים הוא חוק בלתי כתוב. אנטיגונה טוענת שיש להעניק למתים את הכבוד המגיע להם גם אם פגעו במדינה. קריאון לעומתה טוען שמי שבגד במדינה לא זכאי לקבורה.
האירוניה הטראגית נובעת מהעובדה שהעימות בין חוק האלים לחוק המלך נובע מבעיה של פירוש. קריאון בטוח שהאלים אינם רוצים ששני האחים יקברו ואנטיגונה בטוחה שיש לקבור אותם ובעולם הבא האלים יעשו בהם כרצונם. בסיום ניתן ללמוד על דעת סופוקלס כאשר קריאון קובר את המת בעצמו, ובאמצעות המקהלה. במקום שיש קונפליקט בין חוק בין הדת למדינה חוק הדת קובע.
2. חוק הלב וחוק השכל - בטרגדיה מוצגות שתי גישות לחיים .
הגישה השכלתנית המוצגת ע"י קריאון ולפיה בחוקי המדינה יש שיקול דעת והם מבטיחים סדר (המדינה היא ארגון) גם אם הוא מחייב להקריב למענם את קשרי המשפחה.
הגישה הרגשית מוצגת ע"י אנטיגונה. המצפון והאמונה הדתית מכתיבים את התנהגותה של אנטיגונה, היא מוכנה לשלם בחייה. לעמדתה מצטרפים גם היימון ואיסמנה, זו גישה שמקובלת גם על העם והמקהלה . אנטיגונה סובלת אך ליבה שלם.
3. חיי הכלל וחיי הפרט - הרעיון של המדינה כערך עליון ברור לכל אזרחי אתונה. הפרט חייב לוותר לפעמים על זכויותיו האישיות למען המדינה. יחד עם זאת מבקש הפרט לשמור על זכויותיו. קריאון רוצה להיות שליט טוב לארצו ומחמיץ את האפשרות לשלב בין האינטרס המדיני לאינטרס המשפחתי. הקונפליקט לא נפתר ולכן אנטיגונה מתה. קריאון שילם בחיי אשתו ובנו. רצונו לשמור על שלמות המדינה גרמה לו לשלם במשפחתו.
מאפייני הטרגדיה:
:*המעשה המביש שהוא חטא חמור שהגיבור עושה ואין ממנו דרך חזרה מדובר במעשה קיצוני שבירה של טאבו
*הסבל והייסורים שמופיעים בעקבות החטא מתאימים לחומרת המעשה הוא מובא במילים ויש לו השפעה הרסנית על האדם. *שלב הידיעה הגיבור מבין שהוא טעה במעשהו וגרם לשבירה של הנורמות הגיבור חווה הארה למה הוא סובל.
*אישור מחדש של הערכים שקורה בסוף המחזה וגורם לתחושת קטרזיס(פורקן) הוא יוצא מהמחזה אם תחושת
הקלה בגלל שהסדר הושב על קנו.
מבנה הטרגדיה:
אקפוזיציה(פרולוג) סצנת הפתיחה שתפקידה הכרת הדמויות הראשיות הצגת הקונפליקט המרכזי והרקע להתרחשות.
*סיבוך מפנה פיתאומי בגורלו של הגיבור סוג של עימות שיוצר נק מפנה.
*שלב השיא שבו תהליך הסיבוך מגיע לנק שממנה נראה שכבר אי אפשר ללכת רחוק יותר.
*התרת הסבך פתרון וסיום המחזה השלב שבו יש אישור מחודש של הערכים המחזה שמוביל לקטרזיס.
מבוא לאנטיגונה:
הקונפליקט המרכזי במחזה הוא בין חוק המלך וחוק האלים קראון אוסר את קבורת פוליניקס שנחשב בעינויו כבוגד ואילו
חוק האלים אומר שיש לקבור כל אחד יש לזכור שהחברה בייון העתיקה מייחס חשיבות רבה למלך שנמייצג את המעמד והחוק וגם לאלים כגורם עליון שקובע למעשה את סדרי העולם.
מבנה הדיאלוג:
הדיאלוגים כולם נפתחים בשלווה יחסית כאשר כל דמות מציגה את עמדתה אולם מהר מאוד הופך הדיאלוג לעימות השורות
מתקצרות וקצב חילופי הדברים הולך ומתגבר מעיד על המתח המתגבר
האקספוזיציה: המקום הוא ארמון המלך. ההתחרשות עם שחר מיד לאחר הדיפתו של צבא ארגוס. בנוסף הדיאלוג הראשון חושף בפניני את הקונפליקט המרכזי במחזה בין חוק המלך וחוק האלים. אנטיגונה מבקשת מאחותה איסמנה לקבור את פוליניקס למרות צו קראון איסמנה מסרבת ובין האחיות מתפתח ויכוח.
מניעיה הגלויים של אנט':
ניכר בה שהיא אימפולסיבית ופועלת כפי ליבה
*אינה מפחדת מעונש מוות ואומרת שהיא רוצה להצטרף למשפחתה בעולם המתים.* היא טוענת ששמירה על כבוד המתים אלוהי אשר עולה על החוד. *היא אומרת שלעולם לא תפקיר את אחיה ומדגישה את מוצאן של הבנות כנצר אחרון לשושלת אדיפוס וחייבות לפיכך לשמור על כבוד וגאווה לכרו. *היא טוענת שעליהן להפגין אומץ ונחישות ולקבור את אחיהן למרות קראון.
מניעיה הסמויים:
אנט' רואה בצו המלכותי התגרות ישירה של קראון דווקא בה ושזה מלכודת שהוא טומן כדי להרוג את שוש' אדיפוס להקים חדשה.המניעים נובעים מרצונה של אנט' להפגין מולו עמדת כוח וההוכחה היא שהיא אומרת לאחותה לפרסם את מעשיה.ורואים שהיא עושה את מעשיהכצעד הפגנתי מול המלך לא מתוך כיבוד צו האלים
החטאים:
קראון ואנט' חוטאים באחט ההיבריס . אנט' מפני שהיא הייתה אמורה להאמין ביכולתם של ההאלים לפתור את הנושא ולא לקחת את החוק לדיה וגם כי המלך שואב את במכותו מהאלים וכל מרידה בו היא בעקיפין גם מרידה באלים.
מאפייני הגיבור הטראגי על אנטי:
*גיבור בוחר- אנטי' יכולה לבחור בין להקשיב לצו המלך ולא לקבור את אחיה לבין ההפך אך היא עשתה זאת והמרידה שלה נוב
עת מתוחדה של"עד כאן" המרד נובע משיקול דעת ונחישות
*גיבור מודע-אנט' יודעת שמשמעות המרד הוא מוות עבורה שזהו עונש של הפרדת צו המלך
*גיבור חכם-היא חכמה כי הבחירה שלה היא לא סתם כך אלא נבעה משיקולים שונים שהביאו
אותה להחלטה זו.
*גיבור מוסרי-אנט' פועלת לפי חוקי המוסר שלה שאומרים שערכי המשפחה קודמים לשלטון החוק.
*גיבור נעלה- אניטיגונה היא נצר למשפחת מלוכה וגיסה הוא המלך.